כל מפגש עם תלמידים מלמד אותי משהו. ואכן העולם החדש של למידה מרחוק והמפגש עם תלמידים מבעד למסך לימד אותי המון על רגשותיהם ומצבם הנפשי של צעירים במערכת החינוך. דברים שלא הייתי יכולה ללמוד באף קורס או שיעור פרונטלי. אם לפני כמה שנים הייתי עוד צריכה להסביר איך אני מעבירה שיעור אונליין לתלמיד בניו ג’רזי, היום כולם פשוט “עולים לזום”  או ש”יש להם זום” וכולם מבינים במה זה כרוך. שיגרת הקורונה ועימה ה”זום” הולידו סדר יום חדש במערכת החינוך ועבור התלמידים אלו אתגרים חברתיים-נפשיים עצומים, וזה עוד מבלי שאכתוב כאן מילה על אתגרים פדגוגיים.

אין שום סדר בסגר

נתחיל בכך שנקרא לילד לילד בשמו – “סדר היום בשגרת קורונה” הוא ההיפך המוחלט מ”סדר” או “שיגרה”, והרי שצעירים (ולא רק) זקוקים לוודאות, סדר ורפיטטיביות כדי להתקדם. השינויים, העומס וההתקלות היומיומיים מגיעים לתלמידים וצוותי ההוראה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, ועד אשר מסתגלים לשינוי כזה או אחר, מגיע שינוי חדש (מערכת שעות, סוגי שיעורים, עומסי עבודה, הרכבי קפסולות ועוד).

אז נכון, יש שיח והכנה כבר הרבה שנים על מעבר ללמידה מתקדמת ומקוונת, רואים את זה שנים בקורסים אונליין של אוניברסיטאות, יחידות הוראה בעידן דיגיטלי (מי לא מכיר את “אופק”?) ובכלל, המון משאבים כלכליים רבים שמוקדשים ללמידה מתקדמת וחוצה גבולות – ועדיין – המעבר הכפוי ללמידה דיגיטלית בכל הכוח הביא לכאוס, ממש כאוס ועושה רושם שכל ההכנה והמשאבים שהוקצו לרגע המיועד, לא באמת הכינו את התלמידים לשלב הבסיסי הזה של לקום בבוקר, לפתוח מחשב ולהתחיל ללמוד.

התלמידים של 2020-2021 נתונים בקונפליקטים מווריאנט דיגיטלי חדש, והם מרגישים שהם נבחנים הן על הידי המורים והן על ידי חבריהם לכיתה באופן הרבה יותר שיפוטי מבעבר. אבל גם בצד השני של המסך, מורים מרגישים שהם נמדדים יותר מתמיד ויש לכך השלכות שפוגמות ברצף הלימודי, בתלמידים ובמעמד המורה, הבעייתי ממילא.

אני בתוך הבית נמצא, בתוך החדר האינטימי שלי

עם בוא הסגר, נרשם מחסור אדיר של לפטופים, מצלמות, כבלים ואוזניות בארץ, חברות הייטק ואנשים טובים החלו לתרום מחשבים ניידים לאלפי תלמידים ועוד לפני שזה הושלם – נתבקשו ילדים  ובני נוער להתייצב מול המסך של המחשב, שרובם, אינם מורגלים בו. מחשב הוא לא אייפון או אנדרואיד ואי אפשר באמת ללמוד מהטלפון הנייד, בו מצטיינים הצעירים של שיגרת הקורונה. פתיחת מצלמה במחשב העירה דברים עליהם לא נתנו את הדעת קודם לכן.

יש דברים שנראים ברקע ואני, היושב מול העדשה, יכול לשמוע את הקול שלי ממש כפי ששומעים אותו אחרים – וזהו דבר מאיים מאוד בהתחלה. החלל האינטימי שלי בבית (במידה ואכן יש לי כזה) כבר לא אינטימי וכל הכיתה נמצאת אצלי עכשיו בחדר, או בסלון. רואים את ערמת הבגדים הלא מקופלת, תמונה גדולה ואהובה מבר המצווה שפתאום מעלה צחקוקים מהצד השני ועוד, פתאום אני מוצא עצמי מחפש מקום מתאים או מארגן את החדר לפני שכל הכיתה תיכנס אליי הביתה. ההורים בבית גם הם, פה ושם יש צעקות או ויכוחים שהיו נמנעים אם היו אורחים אמיתיים בבית וכל מה שאני רוצה לעשות זה לקבור את עצמי מתחת לשמיכה ולקום כשכל זה ייגמר.

אם עד עכשיו תלמידים מדדו תלמידים אחרים לפי בגדים, ציוד בקלמר והתנהגות בכיתה, עכשיו זה מבחן אישיות של ממש – הם אצלי בחדר!! ויש שיאמרו הזדמנות: המוזיקה שאני שומע, צעצועים, פוסטרים, ספרים, תאורה יוצאת דופן או קירות בצבעים משוגעים מעידים על מי שאני באמת עוד לפני שהתחלתי לדבר, וכאן דווקא בולטים התלמידים שאינם מרבים לדבר, כי זהו פתח נדיר להכירם.

תלמידים מספרים לי שאינם עולים לזום כי “החדר לא יפה מספיק” כמו של אחרים או שמא, אין חדר ו”אין לי פרטיות”, ולכן מעדיפים לומר שהמצלמה מקולקלת והרמקול תקול. כי ככה. יותר טוב כלום מכמעט.

אבל אני תמיד נשאר אני

הלוואי ותמיד היינו נאמנים לעצמנו, אבל זה תהליך שלוקח כמה שנים טובות עד שאני הופך שלם עם עצמי ועד שזה קורה, אני נתון במצב שברירי עם עוד עשרות אנשים כמוני ולעיתים אנחנו “אוכלים” זה את זו כדי להרגיש קצת יותר טוב. האמת היא שהזום מוכיח היטב את תחושת הניכור והמבחן בה שרויים תלמידים. לוקח זמן לצבור בטחון במפגש וידאו. תחשבו עליכם בשיחות הוידאו הראשונות שלכם, אי שם בסקייפ, או בהאנגאאוט, אולי במסגרת עבודה או היכרות. להיות מצולם ולהרגיש בנוח, בא בטבעי בעיקר לאנשים שעובדים מול קהל או מצלמה וגם להם לקח זמן עד שהגיעו לשם. תלמידים המרבים בדיבור יתקשו בהתחלה להתנהג כרגיל, הביישנים יתביישו עוד יותר והדבר הזה הוליד תופעה לקונית למדי שבה תלמידים מגיבים באייקונים (או סמלילים אם תרצו) של “לייק” במקום לומר “הבנתי” או “אני מסכים”. זה יותר בטוח מלדבר, לשמוע את הקול, להבין שהוא שונה ממה שדמיינתי, לראות את הבעות הפנים שלי תוך כדי דיבור ועדיין להתרכז בחומר (וכמובן לראות ולפענח את ההבעות של כל חבריי לשיעור במקביל).

נניח והצלחנו לסדר את הפינה המיוחלת לשיעור הזום, כעת מגיעה דילמה חדשה של איך אני נראה בעיני כולם, ומה יגידו עליי? נכון, זו דילמה תמידית שיש לנו לאורך 12 שנות לימוד, אבל בלמידה מרחוק השאלות הללו מתחדדות ומאיימות עלינו עוד יותר.

המחשבה על כך שאני מצולם מייצרת ניכור ולחץ והם מביאים לדברים הבאים:

• מחשבה תמידית על איך אני נראה/ית
• המבט שלי הוא על עצמי ולא על השיעור או על המשתתפים
• חשש מהבעת דעה או הצגת קושי מול כולם
• חשש לעשות טעות, הכל מוקלט או עם פוטנציאל להיות מוקלט מבלי ידיעתי.
• תחושת ערך עצמי נמוכה יותר שנובעת מכך שאנחנו לבד “כאן” וכולם “שם”

למה למידה מרחוק קשה לדור הדיגיטל והרשתות?

הילדים של היום יכולים ללמד את המבוגרים כל מה שקשור לאינסטגרם, טיקטוק והגדלת חשיפה. צחקו תלמידיי כשאמרתי להם שאני מתייעצת עם אנשי מקצוע לאינסטגרם בתשלום, בעוד שאני לא האמנתי שהם לא מכירים הכנת טבלה בסיסית בוורד. כל דור נקודות החוזק שלו.

יחד עם זאת, הילדים והנוער של היום נמצאים בעיקר בערוץ חד מימדי של תמונות סטילס או וידאו שהוקלט כמה פעמים עד לשלמות, וכל אלו נערכים לפני הפרסום בערוץ שלהם בו הם יכולים לשלוט בהערות פוגעניות, מחיקת תכנים, עריכה מחדש ועוד. למעשה, החשיפה של הצעירים כיום היא בשליטתם והיא לא רוב אינה טבעית.

אז היכן הבעיה של דור המדיה עם למידה במדיה? הזום אינו בשליטתם של התלמידים, אלא בשליטת המורה ועליהם להתנהג כאילו והיו בסביבה הטבעית שבה מעביר המורה את השיעור. לקח זמן רב עד שהתרגלנו כחברה להבין את נבכי הזום (איך מקליטים מסך, איך משתפים ועוד). להבדיל מערוצי המדיה החברתית, בזום התלמידים מופיעים בצורה פשוטה, לרוב בזווית לא אופקית ותאורה לא מחמיאה שגורפת את תשומת הלב. פתאום תלמידים ששמים לב יתר על המידה למראה החיצוני, לתאורה, לפריטים בחדר ועוד – והם אף נאלצים לביים את עצמם לפני כל כניסה לשיעור. זו גם הסיבה לכך שמרבית התלמידים פשוט מציינים שיש להם כשל במצלמה (או אין מצלמה) ובכך נמנעים מהמצב הלא נעים של בחינה מתמדת – שלהם בעיני עצמם בעיקר, ואחר כך בעיני חבריהם.

דווקא דור המורים, המורגל יותר בשיחות אנושיות “של פעם”, שיחות עבודה בעידן הגלובל מעבר לקו הים ועוד – יקפץ מעל מהמורת הזום בה מתנגשים התלמידים הצעירים בעוצמה.

אז איך אני נראית? על הפנים. ואני לא נכנסת לזום.

תלמידים ותלמידות בכלל לא עסוקים בשיעור, יש להם הזדמנות מצוינת להבין בזמן אמת איך אחרים רואים אותם, ולהיות “זבוב על הקיר” של עצמם. כל אחד שעולה לשיחת וידאו נוטה להסתכל על עצמו יותר מאשר על האדם מהצד השני, וזה נכון לגבי כל שיחת וידאו בכל גיל. מספיקה הערה אחת מתלמידה שלא עשתה “השתק” על נראות של תלמידה אחרת בשיעור בכדי להביא למצב שבו התלמידה הפגועה תסרב להדליק שוב מצלמה עד אשר תרגיש בטוחה במראה שלה, ולפעמים דבר שכזה יכול לקחת שנים. אם תלכו לאתר יוטיוב, תוכלו למצוא המון סרטונים בנושא שיפור המראה לקראת שיעורי זום. הביקוש לשיעורים מצולמים של “איך להתכונן לזום” עלה פלאים ותלמידים מדווחים שהם מחפשים ביחד סרטונים לפני השיעור הכיתתי. מצידה של המורה – אין לה אלא להסכים להיכנס לשיעור ללא מצלמת וידאו, לאכוף דבר שכזה, שווה ערך לאכיפת מכוניות נוסעות על שלל התירוצים בזמן הסגר.

כשהמורה מפסיד – כולם מפסידים

אם כן בצד התלמיד, ישנה בדידות נוראית ותחושת שיפוט של מתמודד ריאליטי, ואף בצד של המורה המצב אינו יותר טוב, מכיוון שגם הוא נתון לשיפוט ואולי אפילו להקלטה בעזרת תוכנות חיצוניות. גם אם ההורים אינם נמצאים לצד ילדיהם בזמן השיעור, בעיני המורה קיים החשש שישנם עוד אנשים בחדר הבוחנים את התנהגותו, שפתו ואיכות המשימות, כי לא די בלחץ של הפלטפורמה עצמה, לצד תלמידיו מגיע (לכאורה) קהל דעתני ושיפוטי שאח”כ נפגש בפורום וואצאפ הורים ואין לו אלא לנחש מה אומרים עליו. יכול היות שרק דברים טובים, אולי ההיפך – אבל המחשבה על כל אלו מהווה סטרס עצום וחוסר אונים, שבו נמצאים הרבה מורים. בכיתה המורה יכול להבחין באווירה, בסאבטקסט, מתחים חברתיים – בזום לא. הוא עצמו נתון לביקורת בסיטואציה קשה ובלתי אפשרית. בפייסבוק נכתב על סיפור שכזה, מורה ששגתה בשפה וההורים נכחו בחדר אך לא מול המצלמה (שם המספר, שכן אמרה ארבע ולא ארבעה) הדבר הצית ריכולים בקבוצת ההורים על איכותה של המורה, מה שלבסוף הגיעה גם לעיני המורה ההמומה והבוכיה.

אנחנו כחברה דיגיטלית

שיימינג הוא ממזמן לא מנת חלקם של ילדים. אם אמרנו מקודם שבזום אני בעיקר מסתכל על עצמי? אותו הדבר תקף לגבי המורה, שכעת נמדד תחת זכוכית מגדלת וככך עליו לתת תוצאות, והדבר הזה מגיע בצורת משימות. המון משימות. להגשה, לקריאה, לכתיבה משותפת. כמות המשימות במקצועות הלימוד הכפילה את עצמה בתקופת הקורונה, כי הרי מהו שיעור ללא שיעורי בית? ומה יגידו ההורים בקבוצה? שמורה לא נותנת עבודה? איזו מן מורה זאת? התלמידים טובעים במשימות המתפרשות על גבי אפליקציות שונות, המורה בחוסר שליטה, ההורים זועמים על סיר הלחץ הבלתי אפשרי ואנחנו מתרחקים מהיותנו קהילה.