“אבל למה כזה עקום?!” אמרה לי המחנכת שלי ביסודי, את שמה אני לא זוכרת אבל את המשפט הזה אני לעולם לא יכולה לשכוח. “זה לא יפה אי אפשר לתת את זה” היא המשיכה ישר מהבטן בלי סינון אחרי שהתנדבתי לעזור לה לגזור כל דף לחצי ובו הזמנות ליום ההורים. הייתה שתיקה מוזרה ובקנה מידה שהיו לי אז, יכולתי להישבע שהיא כועסת. לא ידעתי איך לתקן את זה, ילדה בכיתה ג’ עם זוג ידיים שמאליות שאיכזבה את המורה שלה. היא דיברה איתי כאילו אני בת גילה ולא תלמידה בתחילת הדרך שרק מנסה להתחבב על המורה שלה חרף שתי הידיים השמאליות שלה (ואני שמאלית גאה סבבה?!) אז היא חיזקה את מה שידעתי – כל מה שקשור במלאכת יד – אני גרועה, הכי גרועה שיש. תביאו לי טיולים, לדבר, להדליק אש
אבל לגזור? להדביק? לצייר? אין מצב.
אנחנו צריכים מתנדבים אבל לא אותך
היא לקחה את שאר הדפים שהיו בידיי וביקשה ממני לחזור לשאר הכיתה. מאז אותו היום קיבלתי את האישור שלימים גם אמרתי בקול: “אני לא יודעת לצייר” “אני גרועה”, שלא חלילה יבקשו את עזרה ואז יתאכזבו ממני. המורה כמובן לא ביקשה יותר את עזרתי. היא לקחה את הדפים מידיי, לרגע לא חשבה שנעלבתי עד עמקי נשמתי ותיקנה את הגזירה בלי לחייך. נחמדה משהו.
כתב היד שלי היה לא יפה בעיניי, התוצרים שלי באמנות היו פרועים ואף פעם, אבל אף פעם לא הייתי בקווים
תמיד רציתי להיות טובה ביצירה ולא זאת שמבקשת מאחרים שיציירו לה שער למחברת (עדיין עושים את זה?) כתב היד שלי היה לא יפה בעיניי, התוצרים שלי באמנות היו פרועים ואף פעם, אבל אף פעם לא הייתי בקווים – לא אהבתי את זה אבל כל הבנות כן הצליחו, ורציתי להיות חלק מהכולן הזה (מי לא?) – אז עבדתי מאוד קשה ומאוד לאט, ומי שמכיר אותי יודע כמה אני איטית בדברים מסוימים, כדי לדייק את עצמי.
המורה שהציתה אותי מחדש
בכיתה ו’, בשיעור אמנות, המורה הנהדרת ושמה חבצלת, החליטה שאנחנו נעמוד מול המקרן ונעשה קווים לתמונת הפרופיל שלנו. זה היה פאקינג וואו וכל כך מיוחד שכולם רבו על מי יהיה ראשון. בחרנו חבר שידייק את הצל שלנו על הגיליון שהיה תלוי על הקיר עם סלוטייפ. כמובן שאני בחרתי את חברתי שירן, מוכשרת ברמות שאי אפשר לתאר במילים. היא דייקה את הפרופיל שלי בעפרון ואז ניגשנו למלא את הצורה בצבעים. להבדיל מחדי הקרן והפרחים הורודים של רוב הבנות, אני הלכתי על הצבע האהוב עליי – צהוב וכל גווני האש. ציירתי ג’ונגל מצבעי פנדה וזה היה אחד הדברים היותר כיפים שעשיתי בבית הספר, לפתע הפתיעה אותי מאחור חבצלת, התבוננה ושתקה. פחדתי מאוד לרגע, ואז שמעתי אותה מרימה את הקול – “זה משוגע לגמרי, אני אוהבת את זה”. ושמחתי – אשכרה שמחתי. קודם כל כי כולנו פחדנו מחבצלת היא הייתה קשוחה ובעלת ניסיון חיים רב, כזאת שכבר לא מנסה להרשים אף אחד וראתה הכל. אם יש מורה שאתה משקשק ממנו ומארשת פניו האדישה זה חבצלת, רואים שהיא אמנית מהליגה הגבוהה, אבל עוד שמחתי כי הסגנון הלא מסוגנן והעקום שלי קיבל מחמאה ואישור, מה שכל אחד רוצה בגיל הזה – ועוד מחבצלת. יססס!
תרפיה באומנות
אני מראש ויתרתי על לצייר או לעסוק במלאכת יד עדינה ויפה, כי בעיקר הרגשתי שאין טעם. פניתי לכיוון של שטח ושדאות, שהיה לא כל כך נפוץ דאז בקרב הבנות, כי שם הרגשתי יותר בבית ופחות כשלון. אחר כך הבאתי את זה גם לחינוך וראיתי שיש לא מעט דרכים להצית בצעירים שוב שוב את הלהבה וחדוות הלמידה, לדייק אותם – קודם כל בעיני עצמם ואחר כך בעיני אחרים.
בגיל 30, חזרתי לקנות שוב עפרונות צבעונים שאני הכי אוהבת בעולם, מדבקות, דברים מנצנצים ומלא שטויות ויש לי בקופסת נעליים של פעם. יום אחד קבוע בחודש שבו אני עושה יצירה. יצירה בשבילי. שיפה בעיניי. היצירה מרגיעה אותי כשיש לי בלאגן בראש. אני נוהגת לשים מוזיקה וגם זה לא תמיד, ולצייר.
