במחזמר “שיער” האלמותי, נפתח אחד השירים בשורה הפשוטה אך מדויקת: “אני שחור, אני ורוד, אני לבן “רינזו”, אני בלתי נראה….”

הסרט-מחזמר “שיער” יצא לאקרנים בשנת 1979, ואת שיריו אני מדקלמת מהתיכון מבלי להבין באמת את המשמעות. צבעים (בעיקר צבע עור) ומעמד הסוציו-אקונימי נמוך הם מוטיב חוזר ממנו מגיעים גיבורי העלילה. השיר I’m Black שם את הצבעים בצורה הכי לא פוליטיקלי קורקט על המסך שמקסימה בבוטות שלה. דווקא את הצבע ה”בלתי נראה” אני מוצאת כמרתק מכולם. צבע שקוף, נוח, לא מועיל ובטח לא מזיק.

ומה הקשר בין “שיער” לחינוך? אין משהו ישיר, אני פשוט ממש אוהבת את הסרט. אבל הצבע השקוף ב”שיער”, מזוהה עם הרבה תלמידים, אני יודעת כי שאלתי, וגם כי חוויתי. התחושה הזאת של להיות בלתי נראה במערכת היא תחושה קשה ומעצבת, לטוב ולרע. אולי התוצר הסופי של האדם הבוגר שהיה פעם שקוף הוא מכובד ומכבד אבל הדרך קשה, ולפעמים בלתי נסבלת – השיעור סתמי, ההפסקה בודדה או גואלת והרצון להגיע כבר הביתה מתחיל עוד מארוחת הבוקר.

תלמיד שקוף ושמו פוטין

כשלימדתי עברית לעולים חדשים, שלחתי להם לינקים לאתר “חדשון בעברית קלה” ושם היו ידיעות מאוד מעניינות על אקטואליה, אחת מהן הייתה על המורה לשעבר של ולדימיר פוטין. לונג סטורי שורט: המורה, מינה יודיצקיה ברלינר ז”ל, חיה בישראל, פוטין זכר אותה כל השנים האלו ואף ורכש עבורה דירה במתנה עם עוד מתנות הוקרה כאות הערכה. תגידו שזה לא מדהים. מה שאותי עניין היה דווקא תגובתה של יודיצקיה המורה לגבי “איך היה פוטין כצעיר?”, היא אמרה שהיא לא ממש זוכרת, הוא היה ממוצע, ממושמע, לא בולט מדי, שקט משהו ואם היו לו ציונים נמוכים היא בטח הייתה זוכרת. לא מועיל, לא מזיק. האמת שפה ממש התלהבתי – בפנים אני מדמיינת את ולדימיר פוטין כעולם ומלואו, הוא געש, אמביציה מטורפת… אבל בבית הספר? תלמיד בינוני שקוף. מדי הרצתי בראשי את כל התלמידים השקטים וה”נוחים” שלי. מי יהיה המנהיג הבא? מי יעשה פה מהפכה ואני כקשישה אומר “הוא היה תלמיד שלי!”

אם אין לי מספיק צבע, אני אצבע בדרך אחרת

גם אני כתלמידה לא עניינתי את המורים יותר מדי, מתלמידה שקטה ומעולה ביסודי, הפכתי לסבירה ושקטה בעל יסודי. בכיתה ט’ לקחתי את “שיער” צעד אחד קדימה. לא היה לי בגד אחד סולידי ושמתי סרט דקורטיבי על המצח – ממש כמו בסרט. במרבית התיכונים יש כל כך הרבה תלמידים בצבעים שונים, שם עוד יותר קשה להתבלט. אני חושבת שכל אחד שמתלבש בצורה יותר מוקצנת מנסה בעצם לומר משהו שקשה לו לבטא במילים, זו דרך אחת מיני רבות להדגיש צבע קיים, ולאותת לעוד אנשים “כמוני”.

כמה שנים לאחר מכן, נכנסתי למעלית וראיתי את מנהלת בית הספר התיכון שבו למדתי. היא הסתכלה עליי וראיתי שהיא ממש מנסה להיזכר אז כמובן שהזכרתי לה, והדבר הבא שאני זוכרת זו התדהמה שלה: “מה את מורה?! כל הכבוד!!”. פתאום הפכנו אחיות לנשק, כל מה שחשבתי לתומי היה: מה חשבת? שאסיים בתעלה או בכת היפים? תודה באמת, חייכתי בנימוס ויצאתי. הפרפרים שהיו לי בבטן השתגעו, ואם אראה אותה שוב הם יחזרו, הם תמיד חוזרים.

קשת של צבעים

אם נחלק קבוצת תלמידים ל”צבעים” מנקודת מבטו של אדם נורמטיבי, נבחין מיד שיש צבע יותר עז, קולני ונוכח לצד צבע שקט, עדין וכמעט לא מורגש. גם למנחה הקבוצה הטוב ביותר יהיה קל יותר לענות למי ששואל מאשר לשאול אדם שאינו רוצה לענות.

כמחנכים, קל לזכור את התלמיד המתנדב באותה קלות שקל לזכור את התלמיד המפריע, מכיוון ששניהם ברי “תיוג” בראש, והרבה יותר לעבוד עם משהו מוכר מלא מוכר. הקבוצה היותר מאתגרת היא דווקא ה”פסטלית” על גבול השקופה – אותם תלמידים השקופים שלא היו טובים מדי ולא גרועים מדי. תלמידים שאינם חולקים את עולמם הפנימי עם הסביבה מסיבות רבות ומגוונות, הם קשים יותר לפיצוח ולצריבה בזכרון. אני חושבת שתלמידים שקופים מודעים לאיך הם נתפסים כלפי חוץ, ועדיין, זה קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא באמת את הצבע שלך ללא עזרה מבחוץ. אירוני ככל שזה יישמע.

צעיר שמבקש לא לדבר, הרבה פעמים מזמין לשיחה מבלי לומר זאת, הוא לא מכיר דרך אחרת. התעקשות מצד המחנך תעשה בדיוק את הפעולה ההפוכה ותגרום לילד להיות “עקשן” ו”בלתי מושג”.

להגיע למצב שבו אין תלמידים שקופים בכיתה הוא כמו להרגיש שזכית בלוטו, והוא תוצר של עבודה קשה ועקבית. אין רגע יותר צובט מתלמידה שאומרת לי שהמורים לא יודעים את שמה, כי היא ביישנית והם לא פונים אליה. זה כואב כתלמיד, פי אלף כהורה אבל בוודאי למורה, כי זה אומר שמישהו פה בצוות נרדם בשמירה.

חלק מהנוער שלימדתי דווקא מספר שאותה התעלמות שחוו בבית הספר עשתה להם טוב במובן מסוים, שזה מקרה קלאסי של תהליך כואב ותוצר מרשים. הם למדו לסמוך על עצמם ורק על עצמם, ומתוך אותה תחושה של “אני לא קיים” עולה כעס שהופך לאדישות, ולפעמים לרצון להוכיח אחרת. להראות למורה, ובדרך כלל המורה השנוא ביותר, שהוא טעה. המשימה של המחנכים בכיתות היא קשה כל כך, ולצערנו לא כל יום זוכים בלוטו.

אז מה כן עושים עם תלמידים שקופים?

יש הרבה, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לא לנסות לשנות אותם ותמיד להשאיר הזמנה לשיחה.

צעיר שמבקש לא לדבר, הרבה פעמים מזמין לשיחה מבלי לומר זאת, הוא לא מכיר דרך אחרת. התעקשות מצד המחנך תעשה בדיוק את הפעולה ההפוכה ותגרום לילד להיות “עקשן” ו”בלתי מושג” – או לפי שהוא רואה את זה – קיים. אין פרסום רע, והילדים מבינים את זה היטב עוד לפנינו. “את מוזמנת לפנות אליי, חשוב לי לשמוע אותך” היא הזמנה נפלאה שיוכלה להגיע מאיתנו המבוגרים וזו תעזור בהגשת סולם לרדת מהעץ.

ליזום שיחות אישיות מוגדרת מראש עם כל תלמידי הקבוצה הוא צעד נוסף וחשוב, ובשיחות האלה לדבר על דברים שאינם הלמידה, פשוט להיות שם עבורם. אצלי באופן קבוע היה זמן במערכת (שעת שהייה) שבו הכיתה ידעה שאני מגיעה “לשלוף” תלמיד או שניים לשיחה, לצערי כל סבב היה כל כך ארוך מהסיבה הפשוטה ששיחה טובה לא לוקחת עשר דקות, אבל היא עדיפה מכלום. דגש נוסף בשיחות האלו, הוא השתיקה – הפחד שלנו המבוגרים משתיקה ממושכת עלול להלחיץ אותנו ולפעול באופן לא טבעי, שירתיע כל אחד, לא רק ילדים ונוער. זה בסדר (ומומלץ!) שהיה שקטים וקשובים במסגרת השיחה, עצם השיחה היא כבר הקדשת זמן לאותו תלמיד, משמע הוא נוכח.

למידת עמיתים בכיתה, היא עוד שיטה שאני מאוד אוהבת לתת ללומד צעיר להתנסות בה: כל תלמידה תבחר נושא שהיא אוהבת או מנוסה בו ללמד את שאר התלמידים בכיתה. זה יכול להיות עם מצגת, או הצגה של חפץ אמנותי / היסטורי מבלי להרחיב במילים, אבל כן לקבוע רף מינימלי של “איך מציגים תוכן בכיתה?”. גם “הפמוטים של סבתא של דן מאירופה” זו נוכחות של דן במרחב. דן במרכז ודן עכשיו יתרגל לדבר מול העמיתים שלו, ככה שבהמשך הוא ירגיש בנוח להרים את ידו בשיעור ולתרום לכיתה.

מתן תפקידים בסבב זה כלי חשוב נוסף לתת יותר צבע ונוכחות , אבל לא ברמת ה”אני מביא את הטוש מהמזכירות”, אלא יותר לכיוון ה”אני מרכז פעילות גיבוש בשעת חינוך” או “אני כותב את הפרוטוקול/עיקרי דברים מהדיון”. ביחיד, בזוגות, העיקר לסיים את הסבב. שלא ניבהל לרגע מהדוגמאות שנתתי כאן – אם לי הן עבדו בכיתה ב’, הן יכולות לעבוד עם כל גיל בהתאמה נכונה. מדוע סבב? כי חשוב שהתפקידים יתגלגלו בין התלמידים וישתדרגו מתורן לתורן (כי ככה זה כיתה – מקור עצום של ידע וכוח) ככה גם אין את הקטע של: הוא קיבל תפקיד יותר שווה משלי. פשוט אין.

פירגון, פירגון, פירגון  – ולומר זאת בקול. על נראות פינת הלמידה (שולחן), כתיבה אסתטית, הרמת יד ועוד דברים שממש לא מצריכים מתלמידים שקטים לדבר בחלל. כשמבוגר אומר ליעל: “תקשיבי יעל, יש לך כתיבה שממש כיף להסתכל עליה” הוא מנכיח את יעל במרחב, ואז כולם רוצים ללמוד מיעל או אפילו לשבת לידה. יעל במרכז.

פירגון הוא לא רק בהערות מילוליות, כלי יותר חזק שעושים אותו גם במקומות עבודה של המבוגרים זה כתיבת השם של התלמיד המתמיד במקום בולט לעיני כולם לאורך המפגש. כל פעם שהכיתה מתחילה לרעוש, חיש לכתוב שם של תלמיד הבולט בהתנהגות הטובה והשקטה שלו. לי היה מקום ייעודי בפינת הלוח שתחמתי עם וואשי טייפ יפה שעושה חשק. זה גם מייצר שקט מיידי במרחב (כמו קסם!!), וגם צובע את התלמיד בצבע חזק במיידי. שניים במכה! למה נכתוב את השם לאורך המפגש? כדי לעודד תלמידים אחרים שרואים את זה להתנהגות טובה ולא קולנית, גם הם יכולים להיות שם. דגש חשוב למתודה הזאת: חייבים להוסיף עוד שם אחד לפחות לרשימה במהלך המפגש, שלא חלילה נקבל את הפעולה ההפוכה.

אחרית דבר

רבות הדרכים להנכיח תלמידים “שקופים” וזאת מלאכת מחשבת. אנחנו לפעמים לא שמים לב לעצמנו ומגיבים קודם כל לדבר הקולני והחזק ביותר גם אם הוא “רק שאלה”- די עם התרבות הזאת כבר. הקו המנחה שצריך להוביל אותנו כמבוגרים – בין אם הורים ובין אם מחנכים, הוא שעלינו לרפד את המרחב בתחושת נינוחות עבור כל הצבעים של התלמידים שלנו. צעיר שנוח לו, ייפתח אט אט, וגם אם לא, הוא יודע שהוא יכול להפסיק עם השאלה הטורדנית “מה לא בסדר בי?!” וזה המון עבורו.