טוב אז אני די בטוחה שאין צורך להציג את הוואשי – נייר דבק יפני בשלל צבעים וסגנונות, אהוב בעיקר על חובבי הקישוט / אנשי הOCD מעצבים וכמובן – אנשי ונשות חינוך. אני לא זוכרת מתי טירוף הוואשי התחיל, אבל החלק הכי טוב בו היה שהוא לא הורס את הקיר והקיר היה הדבר הכי קריטי להנהלה בבית ספר שבו עבדתי. לכן, בהיותי מחנכת ביסודי, העמסנו הררי וואשי טייפ לסל אני והקולגות, קישטנו את כל בית הספר בצבעים. בבתי הספר העל יסודיים זה לא תפס, מהסיבה הפשוטה (והעצובה) שכל חלל בתיכונים הינו בעל תחלופה גבוהה של תלמידים ומורים ולא קיימת שום תחושה של מחויבות למקום, גם לא לכיתת החינוך שהייתה לי בעל יסודי, ויחסית הייתה לנו כיתה יפייפה.

וואשי, כן. וואשי טייפ. שמתי לב לדבר מאוד נחמד שקרה אחרי שהתחלתי לתחום איזורים בצבע במרחב, הלימודים הפכו ליותר נעימים ואותם קישוטים היו למעוז של מוטיבציה בקרב התלמידים. כן כן. ממש כמונו – זוכרים שאמרתי לכם שאנחנו קונים את היפה ביותר והנקי ביותר על המדף ממש כאן במדריך לניהול יומן, אז אותו דבר הוא נכון גם ללימודים, ועוד יותר, ללימודים עם וואשי טייפ כתמריץ. במאמר הבא אסקור את המקומות השונים בהם השתמשתי בוואשי במרחב ואיך זה עזר לטיב ההוראה. אז יאללה..שנתחיל?

סוגר לי את הפינה

הוואשי, נצמד בקלות ללוח איתו אפשר לתחום פינה בלוח כיתה או כל קיר, ולמה שנסגור פינה? כי זה נעים בעין ולא מפריע לכל מה שקורה במרכז הלוח אבל עדיין נוכח. בפינות הלוח הייתי רושמת תלמידים מצטיינים  לעידוד הקשבה והשתתפות בלמידה. המדהים היה, אותו רגע קסום בו כולם משתתקים כשאני מתחילה לכתוב את השם של אותו תלמיד מצויין, שלפעמים הצטיין גם רק בדרך הקשבתו השקטה, וכעת כולם רוצים להיות כמוהו – הלמידה לא נקטעה, המוטיבציה עלתה – סגרתי פינה.

אפשר גם סתם לצייר ריבוע עם טוש או להדביק דף על קיר – זה נכון, אבל אז זה סתם עוד ריבוע שלא תופס את העין. ריבועים נוספים שעשינו פק”ל על הלוח והיו להיט: ריבוע בפינה העליונה לכתיבת התאריך, ריבוע נוסף בשם “הרדיו” בתחתית הלוח לבקשות שירים ששמנו בשיעורי חינוך ונקיונות ועוד.

החלק הכי טוב בו היה שהוא לא הורס את הקיר

הקניית חומר חדש במחברת  – בידול

כשאני מלמדת חומר חדש, בעיקר במתמטיקה שם ההסברים קצרים והדוגמה  קריטית להבנה מהירה, אני מביאה וואשי לתלמידים שימסגרו את תמצית ההקנייה עם הדוגמאות במחברתם. חשוב לומר, על המסגרת להיות קצרה ותמציתית – לנוסחאות/ משפטים לדוגמה (עובד מעולה גם בשיעורי אנגלית) ועוד. כך למעשה התלמידים יוצרים לעצמם כרטיסיית ניווט צבעונית וייצוגית אליה יוכלו לחזור בכל רגע נתון עד לשליטה מלאה בנלמד.

מיתוג אישי

קורה פה ושם שתלמידים פותחים את הקלמר ואין להם עיפרון, אין לכם מושג כמה זה קורה. עוד קורה שיש להם כזה בלאגן בקלמר ולפעמים הם פשוט לא מביאים קלמר למפגש. אז אחרי שעשינו שיחת הצבת גבולות ואחריות אישית, החלטתי על “תכנית גיבוי” שלימים הפכה להיות פה להיט במרכז הלמידה: לקחתי את הרעיון מבית קפה קטן ומטריף בתל אביב –  “קפליקס” – בו הספלים של הלקוחות המתמידים מקבלים שמות (!) וחלקה במדף. ככה שלכל לקוח ותיק יש ספל משלו ממש כמו בבית. כך גם לתלמידים שלי מחכה פה בקליניקה העיפרון הקבוע שהוא רק שלהם. את הקלמר הם צריכים להביא עדיין, אבל הם יודעים שיש להם עיפרון ממותג וצבעוני שהם עיצבו לבד בוואשי. והם תמיד מעדיפים לקחת את “העיפרון האישי” שלהם לכתיבה.. למעשה קרו כאן שני דברים מדהימים – האחד הוא המחויבות שלהם לשמור על הציוד האישי והייחודי שלהם, השני הוא המוטיבציה שעלתה כשהם נתבקשים לכתוב. הידד!

צבעים זה החיים

קישוטים ואסתטיקה הם דברים שאני מאוד אוהבת בלמידה, והוואשי טייפ ממלא משימה זו בהצטיינות יתרה. הוואשי מחייה את הדף הלבן והמשעמם עם כיוון יצירתי ובועט שחי בעוצמה בראשו של תלמיד צעיר והולך לאיבוד אי שם בהתבגרות. הרבה מעבר ליופי, יש כאן אמירה שמקרבת את הלומד למלומד, האתגר והבלתי מוכר מומתק בצבע וססגוניות משובבת לב. זה תמיד מזכיר לי את אותו הסמיילי או “בהצלחה!!!!” שהייתי מחפשת קודם כל בתחתית המבחן. זה הזכיר לי את הפן האנושי והחם בתוך כל הסינית שרצה שם במבחן ורק הלחיצה אותי עוד יותר ממה שכבר הייתי.

שימוש בוואשי כבידול והוא גם בעל אמירה נוספת – אני הלומד מקבל יחס אישי וכתוצאה מכך אני יותר מחוייב לתהליך, אני לומד לתמצאת משפטים ארוכים ע”י דוגמה קצרה ובולטת, אני לומד להעריך את הציוד המיוחד שלי וכולם רוצים ממני גם קצת וואשי טייפ למחברת שלהם כי זה כזה יפה ובמחיר שווה לכל כיס, אבל היי – לא להגזים בכמות, פן התלמידים יאבדו את המוטיבציה מרוב השפע – כמו בכל דבר בחיים.

אלו הם דברים פשוטים, אך הם עמוקים הרבה יותר ממה שנדמה לנו ומעצימים את תחושת המסוגלות בתהליך הלמידה.