בכל שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו נתבקשנו לזכור ולעולם לא לשכוח. אבל מה אנחנו אמורים לזכור? ואיך יזכרו ילדים ונוער זיכרון ישן של מישהו אחר?

כשהייתי בכיתה ה’ סיפרו לי שבזמן הצפירה אנחנו צריכים לחשוב על כל אלו שלא איתנו ובזכותם קמה המדינה, זה הזמן שלהם ואנחנו עוצרים הכל בשבילם. ניסיתי לבכות בכל צפירה, לא ממש הצלחתי והיו אפילו ימי זיכרון שבהם הרגשתי רע שאני לא בוכה. פעם אחת דווקא כן הצלחתי, אבל לא סיפרתי לאף אחד שזה בגלל הכלבה של השכן שממש אהבתי ומתה באותה שנה. העיקר שבכיתי בזמן הצפירה ומילאתי את המשימה שלי חשבתי. בסוף הצפירה הייתי עם ראש מורם ועיניים נוצצות.

בכיתה י”ב לא יצאתי לפולין והרגשתי שוב אשמה, אבל הפעם הרבה יותר – כי איך אזכור אותם אם לא אהיה במסע לפולין? כולם מדברים על המסע הזה מכיתה י’. לא יכולתי להרשות לעצמי את זה בזמנו, ומצאתי כל מיני תירוצים של מגננה לרגע שישאלו אותי החברים: “מה אנחנו צריכים לפרנס את הפולנים האלה?!”, “אני לא אעמוד בזה רגשית” אבל בפנים? נקרעתי. כל כך רציתי ללכת ולפולין ולמלא את תפקידי כדור ההמשך של העם היהודי, עומדת בגאווה עטופה דגל ישראל ומככבת בטקס שהתאמנו עליו חודשים באודיטוריום של בית הספר בישראל. כל פעם שעברה לידי, התפללתי שרכזת השכבה תשאל אותי למה אני לא נוסעת למשלחת לפולין, כמו שהייתה נוהגת לשאול תלמידים שהיו שישבו משועממים ב”חלון” ליד המשרד שלה, ואז אומר לה שאני מתה לנסוע אבל המשלחת יקרה ממש וחשבתי לארגן ערב התרמה שכבתי ואפילו שאלתי את המנהלת על מלגות ו… אבל היא הסתכלה עליי, והמשיכה למשרדה.

אין לי קרובי משפחה שנספו בשואה אמנם, אבל לא לצאת למסע היה כמו אות קין בזמנו, בטח אחרי שלמדנו לבגרות על השואה. השכבה שלנו התחלקה לשתי קבוצות כשחזרה לארץ, הקבוצה המגובשת והציונית ששרה “התקווה” ברחבה הגדולה, והקבוצה הקטנה, המפוצלת שהתאגדה בעל כורכה והסתכלה מהצד.

התפללתי שרכזת השכבה תשאל אותי למה אני לא נוסעת למשלחת לפולין ואז אומר לה שאני מתה לנסוע אבל המשלחת יקרה ממש וחשבתי לארגן ערב התרמה שכבתי ואפילו שאלתי את המנהלת על מלגות.. ו.. אבל היא הסתכלה עליי והמשיכה למשרדה.

כשעשיתי את התואר בהוראה, אחת ההתמחויות שלי הייתה, תאמינו או לא, היסטוריה – כזאת שטסה עם התלמידים לפולין. חקרנו את השואה מכל זווית אפשרית, אבל באקדמיה לא דיברו על “השואה” אלא על “זיכרון השואה” – זיכרון שאין לי כמובן, אבל לימדו אותנו בחוג שזיכרונות ודרכי חשיבה הם דברים שאפשר לעצב. דווקא שם, נפלה בחלקי הזדמנות נדירה ובשנה הראשונה שלי טסתי לגרמניה במשלחת סטודנטים, לפגוש קבוצת סטודנטים גרמנים לחינוך בגישת “החינוך המכיל”. תחילה אירחנו אותם בישראל ואחר כך הם אירחו אותנו בעיר הלה שבגרמניה. המשלחת הייתה לא פחות ממטלטלת, כי זאת פעם ראשונה ששמעתי גרמנים מדברים על השואה, ובכלל על מלחמת העולם השנייה ומה קרה להם ולילדים שלהם. כמובן שבהתחלה הייתי בהתנגדות מטורפת – כי למי בכלל אכפת מהם, הם פגעו בנו וכל מה שכואב להם עכשיו – מגיע להם! אבל גם זה לאט לאט השתנה.

באחד הערבים, גברת נחמדה מצוות ההנהלה הגרמני אירחה אותנו בבית שלה. היא הכינה ארוחה גדולה ומפוארת לכל המשלחת והביאה לכל אחת ואחת מהישראלים מחזיקי מפתחות ומתנות בדמעות. אני יש לי קטע כזה כשאני רואה מישהו בוכה אני מתחילה לבכות גם, והיא אמרה שהיא כל כך מצטערת וחזרה על זה שוב ושוב, ואז והבנתי, שכנראה המשפחה שלה היו מגדולי הנאצים. אין לי זיכרון מהשואה, אבל יש לי את הזיכרון הזה, ולא יכולתי יותר לכעוס יותר מאז הרגע הזה. התחבקנו ובכינו דקות ארוכות, אני הייתי קצת בשוק כי חשבתי שגרמנים בכלל אוהבים לשמור מרחק.

ככל שערכנו יותר מעגלי שיח במשלחת, הבנתי איך צריך לדבר את זיכרון השואה כך שהוא יהיה רלוונטי לכל דור ודור, והבנתי גם שלהקשיב לצד השני לא פגע בי או בכבוד של העם שלי. העם הגרמני יצא מרוסק ושסוע מכל האירוע הזה, ומכאן גם הקריאה של המחנכים הגרמנים למציאות אחרת ומכילה, הם ביקשו לשמוע *אותנו*. היו רגעים מאוד טעונים במשלחת משני הצדדים, ואחד מהם היה בישראל כשאחת הגרמניות ראתה פוסטר של הצגה שהעלו הסטודנטים למשחק אצלנו במכללה על היטלר וגרמניה הנאצית. היא בכתה וכעסה שאיך יכול להיות שאנחנו לא סולחים להם ועדיין מנפנפים בדבר הזה. בגרמניה של היום לשים את תמונת היטלר במרחב הציבורי זה דבר חמור מאוד כיום, גם כהלצה.

אין לי שום זיכרון מהשואה או סיפור משפחתי לספר, אבל יש לי את הזיכרון הזה, ולא יכולתי יותר לכעוס יותר מאז הרגע הזה. התחבקנו ובכינו דקות ארוכות, אני הייתי קצת בשוק כי חשבתי שגרמנים בכלל אוהבים לשמור מרחק.

אז איך זוכרים את השואה בעיקר בקרב הדור הצעיר? נתחיל מכך שאי אפשר לזכור משהו שלא חווינו, וזה נתון שנכנס מצד אחד ויוצא מצד אחר אצל מישהו שהדבר זר לו. אין לנו מה לומר לילדים של היום להיות עצובים, זה אפילו יכול לעורר בהם סלידה מלהבין את המורכבות האמיתית של הנושא. כדי להשאיר את זיכרון השואה רלוונטי, דווקא כדאי לדבר על אנשים במצבי קיצון – כי זה מה שקרה בשואה: אנשים שנקלעו למצבים בלתי אפשריים. את החוויות אנחנו זוכרים, נתונים יבשים לא. ממש כמו שתלמידים היום לא מבינים מדוע רצח יצחק רבין חרוט כל כך עמוק בזיכרון הלאומי ובעצבים של ילידי שנות ה-80, ככה גם אינם מבינים את חשיבותו האמיתית של הביטוי “נזכור ולא נשכח”.

במקום לעשות פעילויות בהן אנו מנסים לדמיין מה עבר על קורבנות השואה, אולי נשוחח על כך שאנשים כולם יכולים להגיע למקומות מאוד אפלים – בכל זמן ובכל מקום. אנשים מפחדים להיות מוקצים מהחברה שלהם ובשם כך הם יכולים לעשות המון דברים – כי אף אחד לא רוצה להרגיש בחוץ, או להיות מפוטר, או מגורש או שילדיו יחטפו מכות בבית הספר. אנשים יכולים להגיע למצבי לחץ שבהם הם בטוחים שאין ברירה ולכן הם עושים את מה שהם עושים. אנשים יכולים להגיע למצב שבו הם סובלים ומבטיחים שלעולם לא עוד, ואז כשעובר מישהו סובל לידם הם ממשיכים ללכת – לא כי הם רעים, כי פשוט יש להם הרבה על הראש להתמודד איתו באותו הרגע, או שאולי זה יתנקם בהם ועדיף פשוט להמשיך ללכת. אנשים יכולים להרגיש אשמים (בצדק) ולהעביר את זה לילדים שלהם (שלא בצדק) ולחנך אותם עם תחושת אשם שתגרום להם להרגיש מקולקלים כל חייהם.

אנשים זה דבר מאוד עדין ומאוד מורכב ושינויים בחברה אנושית הם דבר איטי מאוד, קשה לשים את האצבע על מתי דבר לגיטימי הופך ללא לגיטימי. לנו היום מבחוץ הרבה יותר קל לנו לראות דברים בהילוך מהיר ולשאול שאלות כמו “איך הם לא עצרו את זה?! אבל דווקא כשנצליח להסתכל עלינו מבחוץ ותמיד נהיה בשאלות האם עברנו את הגבול המוסרי שלנו או לא – דווקא אז השיח על זיכרון השואה או בכלל, על רצח עם, הופך לעל זמני ואנחנו נשמור על עצמנו מלהגיע למקומות חשוכים.